פרשת השבוע עוסקת בענייני מלחמות. בתחילת הפרשה מתוארת מלחמת ישראל מול המצרים: וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֘ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹהִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י׀ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה (יג, יז). המלחמה מתקדמת, העם נלחץ, ומשה מנסה להרגיע: ה֖' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן (יד, יד)
בינתיים המצרים מנסים להימלט "וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י ה֔' נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם" (יד, כה).
אך ה' מכה בהם. לאחר תבוסת המצרים, שרים בני ישראל את שירת הניצחון, הרי היא שירת הים, המפארת את גבורת ה', "ה֖' אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה" (טו, ג) הקב"ה הוא הלוחם שלנו! זו גדולתו וגבורתו.
לאחר המלחמה עם מצרים, מתחילה מלחמה נוספת, בין בני ישראל לבין אביהם שבשמיים ומשה. "מה תריבון עמדי מה תנסון את ה'" (יז, ב) תוהה משה. ועל כן נקרא המקום "מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־ה֙" (יז, ז). לאחר מלחמה זו מופיעה מיד המלחמה השלישית בפרשה, והיא מלחמת עמלק. "וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑ק וַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם" (יז, ח). לבסוף, פרשתנו מסתיימת בפסוק "מִלְחָמָ֥ה לַה֖' בַּעֲמָלֵ֑ק מִדֹּ֖ר דֹּֽר" (יז, טז).
אם כן, הפסוק הראשון בפרשה עוסק במלחמה, הפסוק האחרון עוסק במלחמה, כל הפרשה עניינה מלחמה (אגב, גם ההפטרה), והגיבור של פרשת המלחמה הוא כמובן: "ה' איש מלחמה". לאחר סקירה זו יש לתהות, וכי ה' הוא איש מלחמה? וכי תורתנו היא תורת מלחמה? הרי ידוע שתורתנו היא תורת שלום. אמרו חז"ל שלא ניתנה "כל התורה כולה אלא בשביל להשכין שלום בעולם". תכלית התורה כולה הינה השכנת שלום. כל נתיביה מובילים לדרך השלום, שנאמר "דְּרָכֶ֥יהָ דַרְכֵי־נֹ֑עַם וְֽכָל־נְתִ֖יבוֹתֶ֣יהָ שָׁלֽוֹם" (משלי ג, יז). תפילת העמידה, ברכת הכהנים, קריאת שמע ועוד, כולן מסתיימות בשלום. המשיח נקרא שלום. עם ישראל נקרא "זרע השלום", ושמו של הקב"ה הוא "שלום". אם כן, האם התורה שלנו היא תורת מלחמה או תורת שלום? הקב"ה הוא "איש מלחמה" או ששמו "שלום"? הילכו שניהם יחדיו?
ניתן להציע פתרון לקושי עפ"י הגמרא בברכות (ברכות י, א). כאן מסופר, ששכניו של ר' מאיר ציערו אותו מאד, ולכן הוא התפלל שימותו: "יִתַּ֤מּוּ חַטָּאִ֨ים׀ מִן־הָאָ֡רֶץ". אשתו החכמה ברוריה, אמרה לבעלה, שיש לקרוא את הפסוק באופן אחר. כתוב, "יִתַּמּוּ חַטָּאִים" וְלֹא "חוֹטְאִים". השמטת האות ו' משנה את משמעות הפסוק. יֵשׁ לְהֵאָבֵק בַּחֲטָאִים שֶׁעוֹשִׂים הָאֲנָשִׁים אַךְ לֹא בַּאֲנָשִׁים הַחוֹטְאִים. מצד אחד יש להיאבק במעשים ובערכים הרעים של הזולת, אך מצד שני לעולם אין להיאבק באנשים עצמם. והרי לפנינו סיפור על מלחמה ושלום. מצווה להלחם בכוח באידיאולוגיות ובאמונות, אך חובה להשכין שלום עם הבריות.
הגמרא בקידושין (קידושין ל, ב) מתארת את המחלוקת בין תלמידי חכמים: "אֲפִלּוּ הָאָב וּבְנוֹ, הָרַב וְתַלְמִידוֹ, שֶׁעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה בְּשַׁעַר אֶחָד נַעֲשִׂים אוֹיְבִים זֶה אֶת זֶה, וְאֵינָם זָזִים מִשָּׁם עַד שֶׁנַּעֲשִׂים אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה". כיצד אותם האנשים הם באותו הזמן גם אוהבים וגם אויבים? התשובה לכך פשוטה. מצד אחד החכמים נאבקים כאריות זה בזה על התורה, הפסיקה והערכים שלהם. מצד שני, באותה שעה ממש, הם לא מאפשרים למאבק הערכי לפגום במאומה באהבה, בדאגה ובחברות שביניהם.
יש רבים הטוענים, שריבוי המחלוקות בתוכנו, יוביל אותנו למלחמת אחים, ולכן הם סבורים שיש לחתור ולשאוף להסכמה ערכית בינינו. אולם לעניות דעתי, מלחמת אחים לא נובעת מעצם המחלוקות בין האחים, אלא מן העובדה שבעקבות המחלוקת הם מפסיקים לראות עצמם כאחים. הם שוכחים את דברי הנביא: "הֲל֨וֹא אָ֤ב אֶחָד֙ לְכֻלָּ֔נוּ הֲל֛וֹא אֵ֥ל אֶחָ֖ד בְּרָאָ֑נוּ מַדּ֗וּעַ נִבְגַּד֙ אִ֣ישׁ בְּאָחִ֔יו לְחַלֵּ֖ל בְּרִ֥ית אֲבֹתֵֽינוּ" (מלאכי ב, י). כל עוד נדע לכבד, לאהוב, לדאוג, ולדבר כל אחד את חברו, בדרך הישר והרצוי, שום מחלוקת לא תפריד בינינו.
יהי רצון שנזכה, להידבק במידותיו של הקב"ה, שגם "איש מלחמה" וגם "שלום" שמו. שנדע להיות עם, שנאבק על ערכיו ואמונותיו, אך יודע להשכין שלום ואהבה בין כל מחנותיו. שבת שלום